כתבה: שרון אנגל

All rights Reserved to SBC 2004 
www.sbc.co.il 
מתוך הירחון "להיות משפחה", גליון מס. 98, יולי 2005

"קחי עזרה לפני לחם"  

יהודית ואלון גרוסמן, הורים לירדן (12), מתן (10), עדי (7) ועידו, נעמה ושי (שנתיים וחצי). יהודית עובדת במשרה מלאה כמנהלת אדמיניסטרטיבית. המשפחה מעסיקה מטפלת המבשלת אוכל, מקבלת את פני הילדים הגדולים בשובם מבית הספר ומכינה איתם שיעורים. בארבע אחר הצהריים היא אוספת את הקטנים מהמעון, ואחרי כשעה וחצי בגינה הם מגיעים הביתה. "מחמש וחצי עד שבע אני כולי עם הקטנים. בשבע, אחרי שהקטנים הולכים לישון והגדולים סיימו חובות (הכנת שיעורי בית, סידור חדרים), זה הזמן להתעדכן. הזמן ממש לדבר הוא בשבת, כשאין שום דבר אחר על הראש. במשך השבוע, היום עמוס בלוגיסטיקות, אין זמן להתפנות לדברים שמעבר".  
 

הסוד לשקט נפשי טמון בעזרה טובה?  

"כשהייתי מאושפזת בשמירת הריון שכבה לידי אישה חרדית בת 43, שהייתה אז בהריון עם הילד ה-13. היא אמרה לי, 'קחי עזרה לפני לחם'. אני חושבת שהיא צודקת. עזרה טובה מאפשרת לא להיות תלויים, לא להיות קשורים באזיקים לבית. כשיש לך צורך לצאת, יש לך גיבוי. עם שלישייה זה יותר קשה, לא כל אחד רוצה לעזור ולא כל אחד יכול. זה חייב להיות מישהו שמכיר אותם ואת סדר היום שלהם. אם אתה מכיר את האופי שלהם ופועל לפי התכנון שהם רגילים לו - ילך לך נהדר. לנו יש עוד שלושה אנשים שיכולים לעזור חוץ מסבא וסבתא, וכך אני יכולה לקבוע תור לרופא ולא לסחוב את כולם איתי".  
ישבתי עם יהודית בתשע בערב, בביתה. ארבעה ילדים (ובעל אחד מותש שחזר ממילואים) ישנים, שניים רחוצים, בפיג'מות, רואים טלוויזיה. יהודית רגועה ומחויכת. "אני אוהבת את הסדר והארגון בבית. זה משרה אווירה נינוחה".  

 

איך זה שכל כך שקט פה?  

"יש סדר יום קבוע. זה חשוב בעיקר עם הקטנים: הם קמים יחד, אוכלים יחד, נחים יחד, משחקים יחד והולכים לישון יחד, בזמנים קבועים. יום מסודר וצפוי עוזר לעבור אותו ברוגע. זה נותן אפשרות לחיות כי כולנו יודעים איך ולמה להיערך".  
אני מנסה לדמיין את הבנות שלי מתקתקות הכל יחד. מיד מצטיירת לי תמונה של גמדות קטנות, חבושות מצנפת, צועדות בסך כמו חיילי צעצוע...  
"סדר היום הוא השגרה. לא בקטע הכפייתי, אלא בכיף. אין רע בכך שעושים דברים יחד. זה לא מבטל את אופיים או את העצמאות שלהם. פשוט נוח יותר שכולם רגילים לקבל אוכל באותו זמן, שכולם עושים כיף יחד באמבטיה".  

בואי נרד לפרטים. למשל בבוקר, אחד הקטעים הלחוצים יותר, איך אתם מתארגנים?  

"אין בלגן כי הם רגילים. הם יודעים מה לעשות. עידו קם ראשון ומגיע למיטה שלנו. שני בא שי. בשלב הזה אני קמה להכין בקבוקי דייסה. בזמן ששלושתם שותים, אני מכינה להם בגדים. אלון מלביש אותם ואני מתרחצת ומתארגנת. בשעה שבע ורבע נכנסים יחד למעלית".  

 

אין להם את הקטעים הייחודיים לכל ילד? זה לא רוצה לאכול, זה לא רוצה להתלבש...  

"יש להם את ההתמרדויות שלהם. בעיקרון, לא רוצה - לא צריך. בדברים פחות חשובים, בסיטואציות שאינן הרות גורל, אנחנו לא מתווכחים. היתרון בשלישייה הוא שתמיד יש מה לעשות. לא רוצה להתלבש - בינתיים אלביש ילד אחר. אולי הסרבן יתרצה בינתיים".  

 

איפה אלון משתלב?  

"ככל שמתרבות המשימות, ובמיוחד כאשר שני ההורים עובדים, יש חלוקה. לא כל המשימות עלי, לא הכל 'של אמא'. יש לא מעט דברים שהם 'של אבא'. במהומה הזו יש הרבה מקום לכל הורה לבטא את האופי שלו. האופי שלי הוא לעשות פרויקטים. כשמתכננים פעילות משפחתית, מה שקובע הוא מה מתאים להכי קטנים, מה שיעניין אותם. מצד שני אנחנו מאזנים עם פעילויות המתאימות לגדולים בלבד, עם אחד ההורים. כל הזמן איזון, חיפוי ופיצוי. אנחנו מנסים לגדל את הילדים הכי טוב, וגם להשקיע בעצמנו כזוג וכל אחד בעצמו".  

לא מפריע לך שיש הרבה שותפים בגידול הילדים?  

"זו לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא 'מה הכי חשוב לי בגידול הילדים'. אם חשוב לי להיות שפויה ורגועה, אתן למישהו אחר לטגן את הקציצות. אני לא יכולה לעשות הכל, אני פועלת לפי סדר עדיפויות. הבית והניקיון קיימים כדי לשרת אותי, לא להפך. אם אני צריכה עכשיו לישון, אז הכלים יחכו, הם בסך הכל כלים מלוכלכים. אני שואפת ליותר שעות עם הילדים, אבל זו בחירה שלי לעבוד משרה מלאה. אני זקוקה למשכורת ולעניין שבעבודה. אם הייתי נשארת בבית, הייתי צריכה להצדיק את זה - לפחות חלק מהילדים היו אז צריכים להישאר בבית, ואני לא בנויה לזה. הייתי משתגעת תוך זמן קצר".  

הטיפ של יהודית: כמה שיותר עזרה מסביב.   

 

הפלישה הגדולה  

כשאור, גל וניצן סילבר (היום בני 15) נולדו, היה אחיהם הגדול מתן בן שלוש וחצי. כשהיו בני תשעה חודשים, אמא איריס חזרה לעבודתה כגננת ואבא נשאר בבית לטפל בתינוקות בשעות הבוקר. "העבודה הכי קשה היא מסביב - הניקיון, הבישול והכביסות. לא הייתה לנו אפשרות לקחת עזרה. קנינו חיתולים סוג ב', קיבלנו בגדים יד שנייה, חיפשנו מבצעים על תחליפי חלב, וכשמצאנו - קנינו ארגז שלם".  

איך מכינים ילד בן שלוש וחצי ל"פלישה הגדולה" של שלושה תינוקות לחייו?  

"מתן היה ילד מושקע מאוד (טוב, נו, בן של גננת...). במשך ההריון דיברתי איתו המון, הסברתי לו מה צפוי לקרות. היה לי חשוב להדגיש שמקומו יישמר. ביום שהתכוננו להביא את התינוקות מבית החולים, היה לו פתאום חום נמוך ובלתי מוסבר. ארבעה ימים הוא הסתובב בבית עם חום, בלי סימני מחלה, ואמר 'אני עצוב, אני עצוב'. הלב נקרע לי, והייתי מאוד עסוקה בטיפול בתינוקות. אחרי ארבעה ימים הוא התאושש וזהו. יותר לא היו גילויי קנאה, הבית התארגן והוא הבין שמקומו נשמר".  

איך הבית התארגן? איך מקומו נשמר?  

"דבר ראשון עושים סדר יום. אם מתכננים את היום נכון, אז יש מספיק זמן גם לילד הגדול. אחרי המעון הם חזרו הביתה, ישבו שעה מול הטלוויזיה עם ארוחה קלה ואז שיחקו בסלון. את אזור המשחקים סגרנו בגדר כדי שיוכלו להסתובב בחופשיות. מעולם לא הסתובבנו איתם בחוץ בשעות הערב - שעת שינה הייתה שעת שינה. במסגרת ברורה כזו יכולתי להכניס את הדברים שאני צריכה לעשות, וגם להיות עם מתן. אני חושבת שלאורך כל הגדילה חשוב מאוד לשמור על סדר יום. כאשר ילדים יודעים מה מצפה להם, איך ומתי עושים כל דבר, אפשר להקנות להם הרגלים. למשל, כאשר יודעים מתי אוכלים ואיפה, אפשר להקנות הרגלי אכילה".  

בעצם לגדל שלישייה זה קצת כמו להיות גננת בבית?  

"יש דברים דומים. אני מרגישה שאני מדברת ל'כולם ביחד', זה הדמיון העיקרי. בגן אני מאוד סבלנית, אבל בבית אני לעתים מרשה לעצמי להתפרץ. גם בגן ובעיקר בבית חשוב מאוד להתייחס לכל אחד בנפרד, להבין את הראש של כל ילד ולדבר בערוץ שלו. כשהיו קטנים, היינו קוראים להם "הקרצוצים", אבל ככל שגדלו היה ברור שכל אחד מהם מישהו אחר, בעל אופי משלו".  

 

האם סדר יום קבוע אינו מוחק את האינדיבידואליות?  

"ייתכן שבסדר היום האחיד אנחנו, כהורים, מעודדים קרבה יתרה בין האחים. בגיל ארבע הם היו חבורה, ממש 'מאפיה'. בגן טרום חובה הפרדנו ביניהם והם הלכו לשלושה גנים סמוכים. בהתחלה היה להם קשה. הם עמדו ליד הגדר ושוחחו, והיו מקרים שטיפסו ועברו לגן הסמוך. אחרי כשלושה חודשים הם מצאו את מקומם ולכל אחד היו חברים משלו. היום, כשהם בני 15, הם חברים טובים מאוד וקרובים זה לזה, אבל לכל אחד מהם יש את החברים שלו והתחביבים שלו. נראה שההפרדה בכל זאת הצליחה.  
"יכול להיות שללא סדר יום אחיד הם היו מפתחים את האינדיבידואליות שלהם כבר מההתחלה ולא היו כל כך תלויים זה בזה. כשני הורים עובדים, לא יכולנו להרשות לעצמנו לעשות פעילויות עם כל אחד בנפרד - לקחת אחד מהם לגינה ולהשאיר את האחרים עם בייביסיטר. צריך כסף בשביל זה. לי היה חשוב יותר מרחב הנשימה, שאני אהיה רגועה ואוכל לתת לכל ילדי מה שהם צריכים. סדר היום האחיד אפשר לי את זה".  

ניכר שאיריס רגועה ושלמה עם עצמה. היא רואה פירות לעמלה, ואני עוד בשלב עבודת הפרך. "כשאני מסתכלת לאחור, אני מעריצה את עצמי", היא מוסיפה, "בעיקר על שמתן גדל בלי מרירות. הוא לא כועס עלינו שלא קיבל מספיק או שלא פונק מספיק. אור, ניצן וגל גזלו מאיתנו הרבה מאוד, אבל סדר היום אפשר לנו להכניס זמן עבורו. עם כל הקושי והעייפות, היה לנו זמן איכות איתו. הוא ידע שיש לו מקום משלו והוא לא נאלץ להילחם. אני לא אכניס את עצמי לרגשות אשם על גידול הילדים. חבל ואין שום טעם לעשות זאת, כי הנה, הם גדלו כל כך יפה".   

הטיפ של איריס: סדר יום קבוע.  

לדעת לוותר ולהרפות   

גירדתי בפדחת שתחת כובע העיתונאית שלי. האם רק אני אכולת חששות וכל הזמן שואלת את עצמי אם אני עושה נכון? האם רק אני מציקה לעצמי על אותם דברים שלא הספקתי?  

רוית ניסים, אמא לתמר, אביגיל ובת-שבע בנות השנתיים, ולרחלי-נגה בת התשעה חודשים, מבינה על מה אני מדברת. "פחדים, רגשות אשמה בלתי נגמרים - כל מהלך שעשיתי היה מלווה בהתלבטות 'נכון או לא נכון'. את מוצאת את עצמך בכל פעם מתמודדת עם הבעיה וגם עם הפתרונות", היא אומרת.   
"רציתי להיות אמא מושלמת, אבל הייתי לחוצה. היום אני רגועה יותר. צריך להכין את הראש. אני לא יודעת איך אפשר להגיד להורים להיות רגועים, אבל חשוב לדעת שהרוגע עובר לתינוקות בדיבור ובתחושות. המוטו שלנו הוא 'לא נורא'. רוכשים את הביטחון הזה עם הניסיון. לא נורא אם לא החלפתי חיתול בדיוק בזמן, לא נורא אם לא הגשתי אוכל ברגע שהתחילו לצרוח. בפעם הראשונה שלא יכולתי לגשת אל בת-שבע ואביגיל כי תמר אכלה אצלי בידיים (והיא אכלנית גרועה, בירכתי על כל טיפה שהכניסה לפה), הן נרדמו מרוב בכי. הלב נקרע לי. כשכבר הגעתי אליהן, הערתי אותן בבקשות סליחה והצהרות אהבה. היום אני יודעת שזה לא נורא. הן שכחו והן יודעות שאני אוהבת אותן".  

 

עוד עצות פרקטיות, בבקשה.  

"אמא צריכה לצאת מהבית, פעם בשבוע לפחות. להתנתק מהבכי. אני יודעת, הייתי נודניקית בעצמי, יוצאת לזרוק את הזבל וחוזרת מהר. צריך לגייס את הבעל והמשפחה, שיבינו כמה חשוב לשחרר את אמא כדי שתהיה לה סבלנות. למען כל הילדים, חשוב שאמא לא תתעצבן. מההתחלה שרתי להן. זה הרגיע אותן וגם אותי. על כל דבר צריך לחשוב: אם הילדה לא אכלה מה שהכנת, אם היא לא רוצה להיכנס למקלחת - שווה להתעצבן? עצבים מבחוץ אסור להביא הביתה. נכון, קשה לחזור מרוגזת מהעבודה ולא להעביר את זה לילדים, אבל צריך להתאמץ. בהתחלה זה מאולץ, אחר כך הן סוחפות בנחמדות ובכיף שלהן. אין לך שליטה על מה שיכול לקרות (אין מים חמים, הילדות רבות), אבל הברירה בידייך - להתעצבן או לשמור על שפיות. כדאי לוותר ולהרפות אם זה לא ממש חשוב. קודם שלוות הנפש, טובת הילדים ורק אחר כך הניקיון. צריך לשמור את האנרגיה לדברים חשובים".  

 

בכל זאת, שלושה זה המון מאבקים קטנים.  

"יש יתרון בשלושה: הלחץ החברתי עובד. את לא רוצה את העוגייה? אני אתן אותה לבת-שבע. את לא רוצה לצאת? אביגיל תצא לפנייך... לא צריך להתווכח. הן מבינות לבד. חשוב מאוד לשמור על סמכות הורית ולהציב גבולות. לעתים נדרשים פתרונות יצירתיים: אם אחת רוצה לאכול מהגביע של הקוטג', אי אפשר לוותר לה כי כולן ירצו ויש רק גביע אחד, אז נתתי לכל אחת גבינה בכוס חד-פעמית והן היו מאוד מרוצות. צריך להסביר שאפשר לטפס על אמא רק עד גבול מסוים. גם אם נראה שזה לא נופל על אוזן קשבת, בכל זאת המסר מחלחל איכשהו".  

 

מאיפה החוכמה?  

"מהניסיון. ניסיתי להבין למה ימים מסוימים נגמרו בבכי וללמוד מהם. צריך להיזהר מעצות ומביקורת של אחרים ואפילו להתעלם מהן. מישהו יספר לך שהילד שלו זוחל על שמונה ואצלך רק על ארבע. אולי זה אפילו לא נכון, אבל זה יאכל אותך שבועות, סתם. עשי כמיטב יכולתך וזהו".  

 

מאיפה האומץ להביא עוד ילדה?  

"זה לא היה מתוכנן, אבל זה נהדר. הן היו בנות שנה ותשעה חודשים כשהיא נולדה. בשבילן היא כמו בובה חדשה ונהדרת. לגדל אחת זה הרבה יותר פשוט. כמעט משעמם".  

הטיפ של רוית: לא נורא אם אתם לא הורים מושלמים.  

 

חוויה מתמשכת של חוסר שליטה  

"סדר יום, קבלת עזרה, פרופורציות - כל אלו פתרונות נכונים. כל הורה צריך לבחור מתוכם את מה שמרגיע אותו, שמדבר לאישיות שלו", אומרת רונית שרף, פסיכולוגית התפתחותית ומרצה בבית הספר להשתלמויות בסמינר הקיבוצים. "ההורות היא חוויה מתמשכת של חוסר שליטה ואנו חותרים להשגת השליטה. הכל נכון ואין הכי נכון. פתרון יכול להיות מתאים בתקופה מסוימת ולאישיות הורית מסוימת. הפסיכולוגיה מציגה המון תיאוריות ומטילה הרבה אחריות על ההורה, "אם תעשה כך יקרה כך". ההורה צריך לסמוך על התובנות שלו. ככלל, השאיפה היא לייצר שגרה המתאימה למשפחה. אם לאורך זמן ניסית גישות שונות ולא השגת שגרה, זה הזמן לברר מדוע - עם עצמך, עם בן/בת הזוג או עם איש מקצוע".  

 

שגרה עם שלישייה יכולה לסחוט הורה.  

"למשאב ההורי יש גבול. הוא לא אינסופי. כמו משכורת, צריך לתכנן איפה וכמה משקיעים. במקום שההתנהלות היומיומית תקינה אפשר להשקיע פחות ולהפנות את המשאב למקום שבו צריך יותר להשקיע - אל אחד מהשלישייה או אל אח/ות בוגר/צעיר. אי אפשר לחלק את המשאבים בצורה שווה וזה גם לא נכון. להורים יש מיתוס מסוכן של שוויון בנתינה לילדים. צריך להשקיע לפי צרכים, וכך כל בן משפחה מקבל התייחסות אישית. זו הזדמנות לשונוּת ולחיזוק הנפרדוּת".  


והקנאה?  

"צריך לזכור שהצורך להשיג הישגים התפתחותיים הוא שמניע אותנו. אם למשל שניים נגמלו מחיתולים או נקלטו בגן והשלישי מתקשה, לשניים יש תחושת הישג פנימית המתגמלת אותם ולכן לא יקנאו אם ההורה יקדיש יותר תשומת לב לאח המתקשה יותר. במילה טובה יוכל ההורה לחזק אותם בדרכם ויהיה פנוי להשקיע במקום שצריך".  


איך מתחלקים בין שלושה (לפחות)?  

"מחקרים מראים שהִתקשרות הורה-ילד בשלישייה אינה בהכרח נופלת באיכותה מזו שבין הורה לילד יחיד. על ההורה להשתמש במשאב ההורי בתבונה ולקחת עזרה במקומות שהוא מתקשה. כדאי לקנות שירותים (שיעורי עזר, ניקיון) ולהרוויח את ה'הורות'. ילדים אינם בונים את הקשר עם ההורה על אוכל. להיות פעמיים בשבוע בארוחת הצהריים ולהקשיב לילד חשוב פי אלף מלטגן את הקציצות בעצמך. כך נבנית הנוכחות הפסיכולוגית של ההורה. ללמוד לקבל עזרה - תנאי מרכזי לשפיות ולתפקוד".  

 

איך צולחים את "גיל שנתיים הנורא"?  

"בגיל שנתיים, כאשר מבוצעת הפרדת הורה-ילד, תאומים ושלישיות אינם נשארים לבד, אלא עם הדמות של אחיהם, והכוח הזה הופך אותם ל'חבורה'. הם סוחבים זה את זה ומרשים לעצמם יותר. כל בן שנתיים משוכנע שהוא חזק ושלישיות עוד יותר. חשוב לא לדבר אליהם כאל קולקטיב, להסביר שמסוכן, גם אם הם יחד, כי אמא לא איתם לשמור עליהם. הסבר הוא השקעה לטווח ארוך. בטווח הקצר צריך להיות מאוד ברור ועקבי. מתברר שהגבולות שנקלטים הכי מהר אצל ילדים הם לגבי חשמל וכביש, כי בהם אין תחום אפור. עם שלישיות צריך לאמץ גישת שחור-לבן גם לגבי דברים חשובים נוספים וכך לזרז את ההפנמה. עד אז כדאי ללכת רק עם חלק מהילדים או עם עזרה, כדי שלא יילכו לאיבוד או ייפגעו. לוותר קצת על הספונטניות, לא להתפשר. לא להגיד 'טוב, נו, רק היום'. לא לפחד להשתמש בסמכות ההורית, להחליט. להסתמך על טקסים קבועים ולעשותם נעימים. לא מטלה שיש לסיימה.  
"הבשורות הטובות הן שגיל שנתיים עובר. במשך כשנה אתה לא רק כבאי המכבה כמה שריפות בו זמנית, אלא גם שוטר: 'לא, אסור, די'. נראה שאתה מדבר אל עצמך שנה שלמה ואז פתאום, בגיל שלוש, יש הפנמה ויותר מודעות לסכנות".  

שרף מסכמת: "לשלישיות יש יתרון בהתפתחות חברתית ובהתפתחות עצמאית. חשוב לראות את הטוב ולא רק את הקושי ובעיקר - לזכור שהדברים משתנים. לא נשארים תמיד בגיל שלוש. עצה לכל המשפחה - למדו ליהנות ממה שנפל עליכם".  

חמדה גיורא, עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת משפחתית וזוגית ואמא לעדי (18) ולנעה, הדס וסיוון (בנות 16), מודה שלעתים היא נותנת להורים עצות שהיא עצמה לא יכולה לקיים. כאמא לשלישייה וכבעלת מקצוע היא מנסחת את עשרת הדיברות שלה להצלחה: 
1. לפנות הרבה זמן: להיות זמינה, פיזית, הרבה שעות. 
2. הרבה אוויר בהתנהלות: ילד אחד יכול לשגע פילים, שלושה עוד יותר. לא לאבד שליטה. 
3. לא לחשוב שתוכלי להיות סופרוומן: לא תוכלי לעשות הכל. ותרי קצת לעצמך. אל תשקיעי אנרגיה יקרה בהלקאה עצמית וברגשות אשם. 
4. חדר משחקים - ממלכת הילדים: חדר שבו מותר לבלגן ולפעמים לא לסדר, רק שלהם. 
5. לעגל פינות: להקפיד רק על מה שחשוב באמת, ולקבל את זה שהבית לא יהיה מסודר טיפ-טופ. 
6. לדבר על הכל בתוך המשפחה: לתת לגיטימציה גם לרגשות קשים, לאפשר להוציא אותם ולדון בהם. כדאי להתייחס קצת בהומור למצב, אחרי הכל - 'זה מה יש'. 
7. שיתוף בן הזוג: לתת לו להשתתף פיזית וגם לתפוס נישות רגשיות אצל הילדים. זה יותר טוב לכולם. 
8. להודות שקשה: לגדל ילדים, ובוודאי כמה ביחד, זו עבודה קשה וגם מתסכלת. יותר קל לעזור לך כאשר מסכימים שקשה ומדברים על זה. 
9. לשמור על סדר יום: אין את הלוקסוס של "ללכת לפי התינוק". סדר יום עוזר לילדים וגם לך לדעת למה לצפות ואיך להתארגן. 
10. לקבל עזרה: מכל מי שמוכן לעזור, גם אם במצב אחר היינו מעדיפים שלא יסתובבו לנו בין הרגליים. בשלב כלשהו הדברים יסתדרו.