"יש שלישיה בגן!" השמועה עברה מהר, מפה לאוזן, בלחישה. דף הקשר היה ברור: שלוש ילדות עם אותו שם משפחה ואותו תאריך לידה. כן, יש שלישיה. השלישיה שלי. 

בימים הראשונים בגן הסתכלו עלינו בפליאה. כל שלב היה מופלא ומענין: היציאה מהאוטו, שליפת התינוקות אחת אחת מכיסאות הבטיחות תוך השגחה שאף אחת לא תחליט לרדוף אחרי פרפר אל הכביש בעוד אני כפופה אל תוך האוטו, נאבקת בחגורת הבטיחות של אחותה. המסע המפרך מהאוטו אל השער כשהן רבות, כל אחת רוצה את היד שלי רק לעצמה ולי יש רק שתי ידיים עבור שלושתן (כשמצאתי את הפתרון המופלא, לתת לכל אחת אצבע, הייתי בטוחה שאפשר להוביל כך גם עשרה ילדים. מסתבר שלא). הורים אחרים עמדו והסתכלו בי בשקט, בלי קינאה, כמו שהסתכלו בי לפני שנה כשהינדסתי תנוחות, עם כל ארבעת ידי ורגלי, להאכלת שלוש תינוקות מבקבוק בו זמנית, או כשחיתלתי אותן בשרשרת בפארק: להוציא מהעגלה, להפשיט, להחליף, להלביש, להחזיר לעגלה ו... next! 

כשנכנסתי להריון הרופאים לחצו עלי לדלל. "למה לך?" הם אמרו. על מה הם חשבו? מענין אם הטריד אותם הקושי הטכני, הברור, של טיפול בו זמני בשלושה תינוקות. אולי הם חשבו על העלויות הכרוכות בגידול של שלישיה – ביגוד, הנעלה, חיתולים והרבה הרבה קופסאות של תמ"ל. בוודאי הדאיגו אותם הסכנות הכרוכות בהריון מרובה עוברים, המוגדר תמיד כהריון בסיכון גבוה. סיכון גבוה לאמא, וסיכון גבוה לעוברים, בעיקר כי הם עלולים להוולד מוקדם מידי, פגים. גם אנחנו, בעלי ואני, פחדנו. מאד. האמת היא שלא ממש החלטנו, בשום שלב, שלא לדלל. אנחנו פשוט חיכינו שהעובר החלש יותר, הפגוע, הלא מתפתח, יציג את עצמו. הקטע הכי קשה בעינינו היה לבחור את העובר שעליו נוותר, ולכן חיכינו שהטבע יבחר עבורנו. נותרנו עם שלושה כי ההריון נגמר (בשבוע 35, בלי עין הרע) לפני שהטבע אמר את דברו. 

היום אנחנו משפחה גדולה. בהריון אחד הכפלנו את כמות הילדים שלנו. הילדים הגדולים שלנו מאוהבים עד כלות באחיות הקטנות שלהן, למרות שהן גוזלות המון שעות הורים. ללקסיקון המשפחתי נוספו משפטים כמו "אין לי כח ל-'ווילי ווילי'",  הלוא הם קולות ההתפעלות שמשמיעים אנשים שחוסמים את דרכנו ברחוב. "אפשר לצלם?" שואל בעל טלפון נייד מתקדם. "בוא'נה, אתה חייב לבוא! אתה לא יודע מה אני רואה! חכי רגע, מה את רצה? הוא תיכף יורד!" קורא אחרי מישהו ורץ לחסום לי את הדרך. 

ומה יהיה איתן? מסחרר כמה שהן דומות זו לזו. כשהן הולכות לגן הן לובשות חולצות שציירתי להן וגם הבלעתי בציור את שמן, כדי שידעו הגננות אל מי הן מדברות, מי אכלה או בכתה. יש גם סימנים - פרפר, פרח או לב - כדי שגם הילדים יבדילו. על כל אלה נוסיף את הנטיה של בנות להתחבר לזוג וביחד להציק לשלישית בחבורה, ושלישיה היא חבורה לכל דבר וענין. ואם בהתחברויות והתנגדויות עסקינן, הרי שבעצם יש בבית חבורה של שישה להתאגד ולריב בתוכה. אני מנחמת את עצמי שמתוך מבחר גדול כזה וודאי כל אח ימצא לפחות אח אחד שקרוב לליבו. 

למרות כל הקשיים, אני חושבת שהאתגר הגדול ביותר בהורות לשלישיה הוא "רוחב הפס" הנפשי. לבעיות הטכניות יש פתרונות טכניים, לבעיות הכלכליות משתדלים למצוא פתרונות כלכליים. לנו, ההורים, נשאר לתת מענה לקבוצה קטנה של ילדים שאוהבים, כואבים, חסרים, מתגעגעים, צוחקים, מצליחים, גדלים ו... מחכים בתור לכל דבר, אפילו לחיבוק.